כמעצבת, אני רגילה לחשוב באמצעות חומר, צורה, טיפוגרפיה וחלל. אולם מול הפסוק הזה עלתה בי שאלה אחרת: האם
אפשר לעצב זמן? האם אפשר לקחת רעיון מופשט כל כך ולהפוך אותו לחפץ שילווה אנשים בחיי היומיום שלהם? ככל
שהתעמקתי בפסוקים, הבנתי שכל אחד מהם הוא הרבה יותר ממשפט. כל "עת" היא שער לרגע אנושי, וביחד הן יוצרות את
ציר החיים כולו — מן הלידה ועד הפרידה.

כך נולד המוצר הראשון בסדרה: מארז כרטיסי ברכה. לא רציתי ליצור כרטיסים לאירועים מסוימים, אלא אוסף של רגעים
אנושיים. רציתי שאדם יוכל לפתוח מגירה, למצוא את המילים הנכונות בדיוק ברגע שבו הן נדרשות, ולהעניק אותן למי שזקוק
להן. "עת ללדת", "עת לרפוא", "עת לחבוק", "עת לבנות", "עת לאהוב" וגם "עת ספוד". לכל רגע בחיים יש מקום, וגם למילים יש
זמן משלהן.

במהלך העבודה התברר לי שגם העיצוב עצמו חייב להישאר נאמן לרוחו של הטקסט. בחרתי בשחור ולבן בלבד. ויתרתי על
צבעוניות, על איורים ועל אלמנטים דקורטיביים. רציתי שהמילים יהיו הדימוי. שהטיפוגרפיה תישא את המשמעות, והמרחב
הלבן יאפשר לכל אדם להכניס אל תוך החפץ את הסיפור שלו. ככל שהעיצוב אומר פחות, הוא מאפשר לאדם לומר יותר. 

מאוחר יותר נולדה גם צלחת האירוסין "עת לאהוב". המנהג לשבור צלחת באירוסין, זכר לחורבן ירושלים, תמיד ריגש אותי.
הוא מזכיר שגם ברגעי השמחה הגדולים ביותר יש מקום לזיכרון, לענווה ולהבנה שהחיים מורכבים מניגודים. הצלחת מבקשת
להחזיק את המתח הזה — בין אהבה לזיכרון, בין בנייה לשבר, בין התחלה חדשה לבין הידיעה שהחיים לעולם אינם חד-
ממדיים.